טראמפ, אמריקה והסדר העולמי החדש

ככתב שמסקר את האזור וצועק את הצעקה של העוטף כבר יותר מ-20 שנה, כתושב שמתגורר בקיבוץ זיקים שעל גבול הרצועה וכאבא לשלושה ילדים (אמרי בן 12 ועומר ועילי, תאומים בני 10) מכניס אתכם בוקר עמוק אל בתי התושבים בעוטף ומספר על החיים תחת איום יומיומי בגבול המתוח במדינה, על התחזקות חמאס דאע"ש בעזה ועל כל מה שהתושבים ראו, אבל המדינה בחרה להכיל עד שהכל התפוצץ בשביעי באוקטובר. בוקר, שאובחן כנפגע חרדה וחשף באומץ את הטיפול שהוא עובר, משתף בכאב על התקפי החרדה ועל הרגע שבו החליט שכולם חייבים לדעת.

בסוף אפריל 2015, בשעות הלילה, טגניה נוסע על כביש איילון בדרכו הביתה, כשמקור שולח לו סרטון ומעדכן אותו כי ייתכן שגם המתחרים מחזיקים בו. טגניה עוצר מיד בצד הדרך וצופה בסרטון – בו נראים שוטרים מכים חייל ממוצא אתיופי. הוא מבין מיד שמדובר בחומר נפיץ, ובאותו לילה מפרסם את הסרטון. הפרסום מטלטל את המדינה: שבועיים לאחר מכן פורצת מחאה סוערת של בני העדה האתיופית, שכוללת חסימות כבישים ועימותים אלימים, במיוחד בכיכר רבין שהופכת לזירת עימות מדממת. עשרות שוטרים ובני העדה נפצעים, ועשרות נעצרים. טגניה, ככתב משטרה, ניצב בפני דילמה מוסרית ומקצועית קשה – מצד אחד הוא חלק מעולם השוטרים, אותו הוא מסקר ביום-יום, ומנגד הוא הופך בעל כורחו לדמות מייצגת עבור בני העדה האתיופית. בהרצאותיו הוא משתף בחשיפות עיתונאיות רבות שפורסמו לאורך השנים וממחישות את עומק הגזענות והאפליה ממנה סובלת העדה – מהפרדה בגני ילדים, דרך סלקציה במועדונים, סירוב של הרבנות לחתן זוגות מעורבים, ועד לאלימות משטרתית והסללה של תלמידים לבתי ספר מוחלשים. כל אלה מצביעים על מאבק ארוך שנים לשוויון, שממשיך לבעור עד היום.

טל שהם, שורד שבי החמאס, פותח בפנינו חלון לעולם שאי אפשר לדמיין – 505 ימים של חושך, פחד, תקווה ואור. הסיפור שלו הוא לא רק על השבי עצמו, אלא גם על אבא שהחליט ברגעי האסון להציל את משפחתו ונקרע מהם באכזריות, ועל משפחה שלמה שנחטפה לעזה ועל מסע מרתק של כאב, אהבה ותקווה, הן בעזה והן כאן בבית. טל לוקח אותנו למסע חסר פילטרים אל הרגעים החשופים והקשים ביותר, ומלמד אותנו שיעור מעצים על חוסן, אמונה וכוחות נפש שעד כה לא ידענו שקיימים. זוהי הזדמנות נדירה להכיר את הסיפור מנקודת מבטו האישית, להתרגש, להרהר ולהתחבר לעוצמה הטמונה בכל אחד מאיתנו.