מנחים לפאנלים וכנסים

בסוף אפריל 2015, בשעות הלילה, טגניה נוסע על כביש איילון בדרכו הביתה, כשמקור שולח לו סרטון ומעדכן אותו כי ייתכן שגם המתחרים מחזיקים בו. טגניה עוצר מיד בצד הדרך וצופה בסרטון – בו נראים שוטרים מכים חייל ממוצא אתיופי. הוא מבין מיד שמדובר בחומר נפיץ, ובאותו לילה מפרסם את הסרטון. הפרסום מטלטל את המדינה: שבועיים לאחר מכן פורצת מחאה סוערת של בני העדה האתיופית, שכוללת חסימות כבישים ועימותים אלימים, במיוחד בכיכר רבין שהופכת לזירת עימות מדממת. עשרות שוטרים ובני העדה נפצעים, ועשרות נעצרים. טגניה, ככתב משטרה, ניצב בפני דילמה מוסרית ומקצועית קשה – מצד אחד הוא חלק מעולם השוטרים, אותו הוא מסקר ביום-יום, ומנגד הוא הופך בעל כורחו לדמות מייצגת עבור בני העדה האתיופית. בהרצאותיו הוא משתף בחשיפות עיתונאיות רבות שפורסמו לאורך השנים וממחישות את עומק הגזענות והאפליה ממנה סובלת העדה – מהפרדה בגני ילדים, דרך סלקציה במועדונים, סירוב של הרבנות לחתן זוגות מעורבים, ועד לאלימות משטרתית והסללה של תלמידים לבתי ספר מוחלשים. כל אלה מצביעים על מאבק ארוך שנים לשוויון, שממשיך לבעור עד היום.

בהרצאה מרתקת פורס שלמור את רגעי המתח, הדרמה והלבטים בעבודתו, ומתאר את הסיפורים הקטנים שהופכים את החיים, כמו את ההרצאה, למעניינים במיוחד: - מה הופך אנשים לחסרי בית, ועל מה ההומלסים חולמים בלילות? - מדוע הסכים סוחר הנשק מכפר קאסם להתראיין מול מצלמה ומה קרה כששלף אקדח באמצע הריאיון? - ולמה באבו דאבי חשדו שהוא מרגל? הרצאתו של שלמור מסופרת ברגישות ובהומור וחושפת רבדים חדשים ומסקרנים עבור חובבי החדשות וצופי הטלוויזיה בכלל.

בהרצאתו מספר טגניה כיצד הצליח לשבור את תקרת הזכוכית של החברה הישראלית ולהפוך לחלק משפיע מתוכה, למרות אפליה וגזענות שחווה מילדות. כבר כנער, הבטיח לעצמו שלא יישאר מהצד אלא יפעל להשתלב ולהשפיע. את דרכו העיתונאית החל בערד, שם יזם יחד עם חבריו הפקת עיתון נוער במימון עירוני, ובהמשך שימש ככתב שטח ברדיו רק"ע, שפונה לבני הקהילה האתיופית. בשנת 2004 קיבל את ההזדמנות הראשונה שלו בטלוויזיה, כשעבד ככתב ומגיש בערוץ האתיופי-ישראלי IETV. במשך ארבע שנים מילא שם מגוון תפקידים, ולאחר מכן, בשנת 2008, הגיע לרגע הפריצה כשמונה לכתב פלילים ומשטרה בחברת החדשות של ערוץ 2. בשנת 2012 נבחר לרשימת "100 העיתונאים המשפיעים בחברה הישראלית" של עיתון גלובס – הישג משמעותי במיוחד לאור העובדה שטגניה עשה את דרכו מבלי להישען על קשרים חברתיים או משפחתיים, אלא בכוח הרצון, החריצות והנחישות לפרוץ דרך.